כך הגעתי ליצור שמונה עבודות בהילטון ת"א

 

הטלפון תפש אותי כשהייתי בגובה עשרה מ' על מנוף, עושה ביקורת הרכבה לקיר ההנצחה במגדל העמק,

"יש לך פגישה מחר בהילטון עם האדריכלית הבלגית שמעצבת שם את אולם האירועים החדש"  היא פוגשת שם אמנים לצורך עיצוב החלל בפואיה.

ואני מעבירה במחשבותיי, עוד פעם אודישן? אני אחרי שבוע הרכבה מעייף, איך אגיע ביום שישי? בצהריים לתל אביב, אצטרך לחזור מהקיר במגדל העמק, להתרחץ להתארגן, להתיפייף, שלא יראו את העייפות, (כבר שבועיים אני עובדת שם מפקחת על הפועלים, עולה ויורדת במנוף).

או קיי זה הגיע. יום שישי בצהרים, חזרתי ממגדל העמק מנקה שאריות דבק מהידיים  להיראות הכי רעננה, עם הברק בעיניים כשאני מדברת על העבודות שלי, עם פתיחות לכל מה שתרצה האדריכלית.

אני שוקעת בכורסה  ההילטונית, סופסוף רגיעה לגוף.

האדריכלית הבלגית מתחילה להסביר, אז יהיה שם מסדרון המוביל לאולם מס' 2 , עם חלון רציף לנוף של הים, ומצידו האחר קיר זכוכית, עם מסגרות עץ ענקיות לריבועי זכוכית , הקיר מפריד בין המסדרון לבין הפואיה של אולם האירועים מס' 1.

היא מבקשת ליצור עבודה מרחפת בתוך מסגרת הזכוכית שתהיה דבלפייס כלומר תיראה משני הצדדים אותו דבר, גם מצד המסדרון וגם מצד הפואיה. או קיי גודל המסגרת כ 1.4 מ' X1.4מ'

בהשוואה לקיר הנצחה שאני מרכיבה באותם ימים בגודל 100 מ"ר זה נראה לי כמו גודל של דגם.

אני שולפת מחברת סקיצות, האדריכלית משרטטת לי את המסגרות ואיך היא רוצה לראות את האמנות המרחפת.

טוב אצלי בראש הגלגלים כבר מתרוצצים, אני משרטטת רעיון ראשוני, מדפדפים יחד באלבום התמונות שהבאתי (הבוק), היא מתלהבת, אני רואה על איזה תמונות באלבום היא מתעכבת, היכן נוצצות אצלה העיניים, זהו, אני מרגישה שמתחיל כאן ממש רומן עם העבודות שלי.

היא אוהבת את הרעיון הראשוני שלי, אני משאירה כרטיס, או קיי אודיע לך היא אומרת, וזהו.

 

חודשיים שלושה אינני שומעת דבר, חושבת לעצמי למה הילטון בישראל צריך להיעזר באדריכלית פנים מבלגיה, יש פה כל כך הרבה כשרונות מדהימים בארץ.

אחרי שלושה חדשים, טלפון, כאן מזכירת המנכ"ל של הילטון, אנחנו מחפשים אותך כבר חודש, איבדנו את הכרטיס שלך (אינטרנט עדיין אין) במקרה פגשנו מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותך, איזה מזל שמצאנו אותך, המזכירה קובעת לי פגישה עם ישראל מהמלון הוא יגיע לסטודיו שלך, " ותראי לו סקיצות עם רעיונות לפואיה"

ישראל מגיע, וואו, זה ישראל שרקד איתי סלואו ורוקנרול במסיבות בתיכון, הפגישה גלשה לשיחות נוסטלגיה וממש לפני שנפרדנו נקבעה לי פגישה עם שני אדריכלים שרוצים לפגוש אותי, האדריכלית הבלגית ואדריכל מניו-יורק.

 

כלומר כדי לקצר את הדרך מניו יורק לישראל יש אדריכלית בלגית שעושה את הדרך בחצי הזמן ומסכמת עיניינים, שאחר כך נסגרים בפגישות מסכמות עם האדריכל מניו יורק.

הגעתי לפגישה עם דגם 1:10 עם נוריות קטנות בפנים, השניים התרגשו, התלהבו עד השמיים, יופי הם אומרים, מספיק דגם אחד סומכים עליי שאצור את שאר הפסלים על פי ראות עיניי, לארבע מסגרות.

 

בסופו של דבר יצרתי ארבעה פסלים לתליה על עמודים שהוצבו במרכז המסגרות, כשהגעתי לפגוש את האדריכלית לקראת התחלת הרכבה התברר שהזכוכיות שהורכבו במסגרות הן פרוסטד כלומר חלביות.

מה עושים???    הוחלט שארכיב את ארבעת הפסלים בפואיה. את שאר ארבעת הפסלים שהיו אמורים לפנות לכיוון המסדרון לא היה טעם להרכיב שם, לכן קיבלתי יד חופשית להחליט היכן יותקנו ארבעת הפסלים האחרים , חזרתי לסטודיו והחלטתי שאותם פסלים שעדיין לא יצרתי אעשה שונים, וכך יצא שהתקנתי ארבעה פסלים במבואה לאולם האירועים. במקום ארבעה פסלים, מוצבים בהילטון שמונה.

 

 

 

 

 

 

Please reload

מכירת ענק בסטודיו שלי

1/4
Please reload

© ILANA AVIV

 

Designed by BestSite

  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon

אדנים 14 פרדס חנה